מהי נגישות ומה חשיבותה

אנשים עם מוגבלות מונים יותר ממיליארד איש ומהווים כ־20% מהאוכלוסייה בעולם, כאשר שיעורי המוגבלות גדלים משנה לשנה בשל הזדקנות האוכלוסייה, הארכת תוחלת החיים של אנשים עם מחלות כרוניות, סיבוכים בשל בעיות מטבוליות כגון השמנת־יתר ובעיות לב ועוד (אלפסי־הנלי, 2015).

בישראל חיים כ־1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות המהווים כ־18% מהאוכלוסייה. כ־790,000 מתוכם בגילאי עבודה (18־64) וכ-500,000 בגילאי 65 ומעלה, כאשר שכיחות המוגבלות עולה עם הגיל: 9% מהילדים הינם עם מוגבלות לעומת 51% מהאנשים בגילאי 65 ומעלה (נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 2019). באשר להתפלגות המוגבלויות, 42% מהאנשים עם מוגבלות מתקשים מאוד בהליכה, ל‏־13% מהם קושי רב בזיכרון או בריכוז, ל־8% יש קושי רב בראייה ו־8% מהם מתקשים מאוד בשמיעה (ברלב, אדמון־ריק, קרן־אברהם והבר, 2017).

יתרה מזאת, אנשים עם מוגבלות הם אחת הקבוצות המודרות ביותר בעולם והם מתאפיינים במצב בריאותי ירוד, הישגים לימודיים פחותים, שיעורי תעסוקה נמוכים ושיעורי עוני גבוהים, בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות (אלפסי־הנלי, 2015). כפי שיתואר להלן ההדרה שעימה מתמודדים אנשים עם מוגבלות נובעת מיחסי הגומלין בינם ובין חסמים של גישה וסביבה לא נגישות.

החשיבות של השתתפות

האמנה הבין־לאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 2006), שישראל חתמה עליה ב־2007 ואשררה אותה ב־2012 (מור, 2019), מגדירה מוגבלות כ"נובעת מיחסי גומלין בין אנשים עם לקויות לבין מחסומים של גישה ושל סביבה, המעכבים את השתתפותם [הדגשה שלי] המלאה ובת־התועלת בחברה בשוויון עם אחרים" (נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 2006, עמ' 1). השתתפות פירושה מעורבותו של האדם במגוון עיסוקים משמעותיים עבורו במצבי חיים שונים במסגרת החברה והקהילה שבהן הוא חי (גולוס, 2016), ולפיכך היא חלק חיוני בהתפתחות האדם ובניסיון חייו (ברנע ועמיתותיה, 2006).

הבנת השפעתה המכרעת של החברה על חייו של הפרט ועל השתתפותו מתבטאת היטב ב"מודל החברתי־ביקורתי של מוגבלות", לפיו מצבם של אנשים עם מוגבלות בחברה הוא תולדה של הבניָה חברתית, דהיינו של גישות אידיאולוגיות וערכיות המַבנות ומשקפות כאחד את התפיסות וההגדרות של הציבור הרחב, של קובעי מדיניות ושל אנשים עם מוגבלות עצמם באשר למהי "מוגבלות" ובאשר לאנשים עם מוגבלות כפרטים וכקבוצה. אילו היו מַבְנים את החברה אחרת ובכך מנגישים לאנשים עם מוגבלות את כל תחומי החיים, הם היו יכולים להיות משתתפים פעילים ותורמים במרקם החברתי (בלוך, שטיגליץ וסייקס, 2011; סייקס וולודבסקי, 2007). מודל זה מטיל אחריות רבה על החברה (פרטים, משפחות, קהילות, ארגונים, מעצבי דעת קהל וקובעי מדיניות) הואיל והיא מחזיקה במשאבים ובעמדות שיכולים לחולל שינוי תודעתי ופיזי במרחב הציבורי. בה בעת נדרשים האנשים עם המוגבלות עצמם, בני משפחותיהם וחבריהם להסביר ולדרוש את צורכיהם וזכויותיהם (סייקס וולודבסקי, 2007; שמר, 2016). זאת בהתאם לסיסמה של תנועת הזכויות של אנשים עם מוגבלות – "שום דבר עלינו בלעדינו" (זיו, מור ואיכנגרין, 2016). בהקשר זה ניכר היתרון של המונח "השתתפות", בשונה מהמונחים "שילוב" או "השתלבות", למשל, המבחינים בין המשלב למשתלב ואף יכולים להיחוות כמדירים ופטרנליסטיים, היות שהשתתפות יוצרת שיח של הדדיות המכוון להצמחת יחסי גומלין של שותפים/ות ופחות של נותן/ת שירות ומקבל/ת שירות (שמר, 2016).

מהי נגישות

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות להלן: חוק שוויון זכויות] (תשנ”ח־1998) מחייב כל שירות ציבורי בהנגשה. בחוק זה שירות ציבורי מוגדר כשירות המיועד לכלל הציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו, הניתן בידי גוף ציבורי במקום ציבורי, לרבות שירות חינוך, השכלה או פנאי, ונגישות מוגדרת כ"אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני ומכובד, עצמאי ובטיחותי" (שם, עמ' 9). לפי שמר (2016), המחויבות לנגישות פירושה לאפשר גישה לכל מקום או מרחב ושימוש בכל פריט או שירות, פיזי או וירטואלי, כאשר אי־נגישות לממד אחד עלולה לגרום לאי-נגישות לממד אחר – עיקרון המוגדר בחוק שוויון זכויות כעקרון הרצף וההכלה.

המשמעות העמוקה של נגישות היא שוויון הזדמנויות (קלדרון, 2004). כדי להפוך חברה לנגישה יש לפעול בכמה זירות פעולה בהתאם לחסמים שאותרו, ובמיוחד נגישות למקום, נגישות לשירות, נגישות למידע, נגישות למשאבים ציבוריים, נגישות למוקדי קבלת החלטות וכן נגישות חברתית הכוללת הסרת מחסומים כמו עמדות שליליות, חוקים, נורמות וכדומה (שמר, 2016). תהליך ההנגשה כולל הן את הנגשת המבנה והסביבה והן את הנגשת השירות, דהיינו שינוי תהליכי העבודה בארגון ויצירת שינויים התנהגותיים הקשורים ליחסי הגומלין בין נותן/ת השירות למקבל/ת השירות (גרטל ולירן, 2011).

פרקטיקה של נגישות יכולה לתת מענה לצורך ליצור התאמות חברתיות, עיצוביות וטכניות שיאפשרו את ההשתתפות של אנשים עם מוגבלות. למשל העיצוב האוניברסלי (הנקרא גם "עיצוב מכליל") הוא גישה בעיצוב המנסה להביא בחשבון את מגוון היכולות והקשיים, לרבות ההבדלים בין המשתמשים/ות השונים/ות: גבר או אישה, אדם ללא מוגבלות או עם מגבלות וכדומה, כדי לפנות לקהל היעד הרחב ביותר האפשרי ולהציע לו פתרון כוללני (גבריאלי ונורמי, 2006). לפיכך הוא מיועד לעצב מקומות ועזרים שמגוון אנשים יכולים להשתמש בהם ביעילות ובפשטות ובכך להגדיל את אפשרויות הבחירה של אנשים מקבוצות שונות ואת יכולתם לממש את זכותם להשתתף בפעילויות שקודם לכן היו חסומות בפניהם. יוצא אפוא שתוצר של תהליך משלב הוא קבלת מענה למגוון הצרכים של כל הילדים, בני הנוער והמבוגרים באמצעות הגדלת השתתפות וביטול ההדרה מן המסגרת והפעילויות בתוכה (שמר, 2016).

רשימת מקורות

אלפסי־הנלי, מ' (2015). שילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה: מודלים היסטוריים, נקודות מפנה, מגמות ונתונים. אוחזר ב־18.7.19 מתוך http://www.mtlm.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C%D7%99%D7%9D/

ברלב, ל', אדמון־ריק, ג', קרן־אברהם י' והבר, י' (2017). אנשים עם מוגבלות בישראל 2017. אוחזר ב־10.8.19 מתוך https://brookdale.jdc.org.il/publication/people-with-disabilities-2017/

ברנע, ר', וסרלאוף, נ', בורץ, ל', יקואל, ש', גל און, ע', פלג, ל', גרינבאום, ס' וירוס, ט' (2006). פיתוח שאלון השתתפות לאוכלוסייה הבוגרת בישראל. כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 15(2): 93־111.

בלוך, א’, שטיגליץ, ס’ וסייקס, י' (2011 ). "ללמוד על", "ללמוד עִם", "ללמוד מ" – יצירת המודל החברתי-יזמי ליחסים בין החברה לבין אנשים עם מוגבלויות. במעגלי חינוך: מחקר, עיון ויצירה, 13־25.

גבריאלי, ר' ונורמי, ל' (2006). עיצוב אוניברסלי בישראל – תמונת מצב. עניין של גישה, 4, 33־42.

גולוס, ע' (2016). מסגרת העשייה המקצועית בריפוי בעיסוק בישראל : מרחב ותהליך (מתע"מ מחודש 2016). תל־אביב: העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק.

זיו, נ', מור ש' ואיכנגרין, א' (2016). מבוא: לימודי מוגבלות בעברית – שדה אקדמי בהתהוות. מתוך ש' מור, נ' זיו, א' קנטר, א' איכנגרין ונ' מזרחי (עורכים), לימודי מוגבלות: מקראה (עמ' 11־56). ירושלים: הוצאת מכון ון ליר/ הוצאת הקיבוץ המאוחד.

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ספר החוקים § 1658 (התשנ"ח־1998).

מור, ש' (2019). עשרים שנה לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – קווים לדמותה של מהפכה משפטית בהתהוות. ממשל ומשפט, כ, 267־301. אוחזר ב־11.11.19 מתוך https://law.haifa.ac.il/images/lawGov/Vol20/07-mor.pdf

נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (2006). אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. אוחזר באוקטובר 2019 מתוך http://www.justice.gov.il/Units/NetzivutShivyon/mishpati/Pages/Amana.aspx

נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (2019). נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פרסמה נתונים אודות אנשים עם מוגבלות בישראל. אוחזר ב־1.8.19 מתוך https://www.gov.il/he/departments/news/statistics_pwd_dec18

סייקס, י' וולודבסקי, א' (2007). מהתמודדות אישית לאחריות חברתית: הכשרת מנהיגים לשינוי חברתי לאנשים המתמודדים עם מוגבלות. בתוך ד' פלדמן, י' דנאלי להב וש' חיימוביץ (עורכים), נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה־21 (עמ' 375־400). ירושלים: משרד המשפטים.

קלדרון, ק' (2004). לשבור את חומת הזכוכית. פנים: כתב־עת לתרבות, חברה וחינוך, 27, 88־96. אוחזר ב־10.8.19 מתוך https://www.itu.org.il/?CategoryID=559&ArticleID=1863&Page=1 שמר, א' (2016). מ"קבלת האחר" ל"נגישות ולהשתלבות": מעמיקים קהילתיות ושייכות בחברה למתנ"סים. עט השדה, 17, 49־62. אוחזר ב־1.7.19 מתוך http://www.ashalim.org.il/ethasade%2017